<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער שביעי</h1>
<h2>דף יז:</h2>
אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא אם כן יצא מפתח ביתו עם השמש. ואם יצא מפתח ביתו עם השמש מותר, והוא שקצץ לו דמים. ויש מן הגדולים שאמר אעפ"י שדבר זה מותר, אם כבסו הגוי בשבת והביאו לו ביום השבת אסור לישראל ללבשו בשבת, מפני שהוא נהנה ממלאכת שבת. ודבר זה (דומים) [דומה לגוי] שהדליק את הנר בשביל ישראל שאסור. וכן הדין בכל דבר שיודע שהגוי עושהו בשבת. ויש מי שאומר הואיל וקצץ דמים מערב שבת, ודבר זה קבולת הוא, ואין ידוע שבשביל ישראל עושהו הגוי, עושה מלאכה לעצמו ולא בשביל ישראל. ודבר זה נראה עיקר ומכל מקום טוב להחמיר בכל איסור שבת. גוי שהביא חפציו בשבת והכניסן לבית ישראל מותר, ואפילו אמר לגוי הניחם בזוית זו הרי זה מותר.
אסור לומר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת אעפ"י שאינו מצווה על השבת ואעפ"י שאמר לו מקודם השבת, ואעפ"י שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת. ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמם, לר"ם.
לא יתן אדם כלים בערב שבת לאומן גוי לעשותם אעפ"י שפסק עמו אלא בכדי שיצא [בהן] מפתח ביתו קודם השבת. וכן לא [ימכור אדם חפציו לגוי ולא] ימשכננו ולא ילונו ולא ישאילנו ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיצא מפתח ביתו קודם השבת, שכל זמן שהוא בביתו אין אדם יודע אימתי נתן לו, (וכיצא) [וכשיצא] הגוי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לגוי או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת. לר"ם.
פוסק אדם (על) [עם] הגוי על המלאכה וקוצץ דמים והגוי עושה (בעצמו) [לעצמו], ואעפ"י שהוא עושה בשבת. וכן [השוכר] את הגוי לימים הרבה מותר אעפ"י שהוא עושה בשבת. כיצד כגון ששכר [הגוי] לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו, הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר, כאילו קצץ עמו לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה, והוא שלא יחשוב עמו יום יום. בד"א בצנעה שאין הכל מכירין שזאת המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא, אבל אם היתה גלויה וידועה ומפורסמת אסורה, שהרואה את הגוי עושה אינו יודע שקצץ לו דמים ויאמר שפלוני שכר לו גוי לעשות מלאכה בשבת לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו כותלו או חצרו או לקצור שדהו או ששכרו שנה או שתים לבנות לו חצר או ליטע לו כרמים, אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניחו לעשות בשבת מפני שאינם יודעים שפסק, ואם היתה המלאכה חוץ לתחום מותר, שאין שם ישראל שיראה את הפועלים כשהם עושים בשבת, לר"ם. כתב הראב"ד השוכר את הגוי לשנה או לשתים שיעשה מלאכה אין זה קבולת (ואעפ"י שהגוי עושה מלאכה זאת בשבת מותר). ולא נתברר לי דבר זה, שודאי כל זמן שהפועל והבטלה הוא על ידי [ה]גוים הרי זה קבולת, [ואע"פ שהגוי עושה מלאכה בשבת מותר]. ורבינו יעקב התיר כל קבולת בשבת ואפילו בתוך התחום ואעפ"י שידוע שהוא של ישראל. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. ויש מן הגדולים שכתב גוים שלקחו מעצמם מלאכת ישראל ועשאוה בשבת אסור לאותו ישראל (לקנות) [ליהנות] באותו דבר לעולם. ויראה לי בין שנתנה לו בערב שבת בין שלקחה הגוי בשבת אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו, כדי שלא יהנה ממלאכת שבת, כמו שמבואר מלשון הר"ם שכתבנו.
<h2>דף יט.</h2>
מזמנין את הגוי בשבת ונותנין לו מזונות לאוכלן, ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו, מפני שאין שביתתו עלינו. וכן נותנין מזונות לפני הכלב בחצר, ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו, לר"ם. יש מן הגדולים שכתב שאם אמר לו הגוי שיתן מזונות ויוליכם לביתו אסור. ונראין דבריו. ויש מן הגדולים שכתב מה שאמרו נותנין מזונות לפני הכלב בחצר ואפילו בכלב שאינו שלו.
מותר לו לאדם להשכיר כרמו או שדהו לגוי אעפ"י שהוא נוטען וזורען בשבת, שהרואה יודע ששכורין הן או באריסות ירד לה. דבר ששם הישראל בעליו קרוי עליו ואין דרך רוב אנשי המקום להשכירו או ליהנות ממנו באריסות אסור להשכירו לגוי, מפני שהגוי עושה באותו מקום בשבת והוא נקרא על שם בעליו ישראל. לר"ם. דבר זה כתב הר"ם על מה שנאמר בהלכה במרחץ שאינו נהוג ליתנו באריסות. וכתב רבינו האיי שדבר זה אינו נאסר אלא כשהשכיר לזמן מועט ונראה כאילו הוא שליח לישראל. אבל המשכיר מרחץ או תנור לשנה או לשתים שהכל יודעים בזה מותר. וכן נוהגין היתר בבבל. וכן דעת רבינו חננאל. והר"ם כתב בפי' המשנה, שדבר זה היה אסור בזמן שלא היו מניחין המרחץ לאריסות, אבל בזמננו זה דין המרחץ ודין השדה ושאר כל קרקע (ארס) [אחד] הוא ומותר לבעל הקרקע להשכירו. וזה מפורסם לכל אדם.
מותר להשאיל כלים ולהשכירם לגוי אעפ"י שעושה בהם מלאכה בשבת מפני שאין אנו מצווין על שביתת כלים. אבל בהמתו ועבדו אסור מפני שאנו מצווין על שביתת בהמה ועבד, לר"ם. יש מן הגדולים שכתב שאסור להשכיר כלים לגוי בערב שבת, ולא מפני שביתת כלים נגעו בדבר זה, אלא מפני שנראה כשוכר לשבת ונוטל שכר השבת. ודעת הרי"ף והר"ם ששכר כלים של שבת מותר הואיל ואין אנו מצווין על שביתת כלים וכן כתב הראב"ד. ולא אסרו שכר שבת אלא או בגופו או בבהמתו. ויש מן הגדולים שכתב ששכירות בהמה של יום השבת מותר בהבלעה, והוא שישכור אותה ברביעי או בחמישי. ויש מי שמתיר שכירות בהמה, והוא שיתנה עמו על מנת לשבות, ואם אינו שובת הרי זה אונס ומעביר על דעתו. ובדרך זה מותר אפילו בערב שבת, והוא שיצא מן העיר בכדי שיגיע למקום קרוב. וזה נראה. ויש מי שאמר שאם עבר הגוי על תנאו, שכר השבת אסור לו, ומותר לאחר. וזה לא נתברר לי. ויש מי שמתיר שכירות הבהמה, והוא שיפקיר הבהמה כדרך שאמרו בכלים לדעת האומר שאנו מצווין על שביתת כלים. ויש מי שאומר אם אמרו זה במקום שאי אפשר לא נאמר זה במקום שאפשר, והרי אפשר לו שלא להשכיר בהמתו. וזה נראה.
הנותן אגרת לגוי להוליכה לו לעיר אחרת וקצץ עמו שכר הולכה מותר, ואפילו נתנו לו ערב שבת עם חשכה, והוא שיצא בה מפתח ביתו קודם השבת. ואם לא קצץ, אם יש במדינה אדם קבוע שהוא מקבץ את האגרות ושולח אותן אל כל מדינה ומדינה עם שלוחיו מותר ליתן לגוי את האגרות, והוא שיהיה שהות ביום שיגיע לבית הסמוך לחומה קודם השבת, שמא זה המקבץ אגרת ושולחן ביתו סמוך לחומה הוא. אם אין שם אדם קבוע לכך, אלא הגוי שנותנין לו האגרות הוא שמוליכן לעיר אחרת, אסור לשלוח ביד הגוי האגרות לעולם, אלא אם כן קצץ לו דמים, לר"ם. יש מן הגדולים שכתב מה שאמרו אם קצץ לו דמים מותר, והוא שלא יאמר לו שיוליך בשבת. אבל אסור לומר לו לך במקום פלוני ביום השבת אפילו קצץ לו דמים, וכשלא אמר לו מותר אעפ"י שילך בשבת. ונשאלה שאלה לראב"ד מי ששוכר גוי ערב שבת עם חשכה, ופסק לו דמים, והתנה עמו שישוב אחר שבת, ואי אפשר לו אלא אם ילך ביום השבת. [אם] אומר הואיל ואי אפשר לו בלא כן הרי הוא כאילו אמר לו שילך ביום השבת ואסור, או הואיל ולא אמר לו בביאור שילך בשבת מותר. והשיב אולי מפני חמדת השכר ילך כל מוצאי השבת [ולפיכך] מותר. ויש מי שאמר שאין מדקדקין בדבר זה ובלבד שלא ישכרהו ללכת ביום השבת.
<h2>דף קכב.</h2>
גוי שעשה מלאכה מעצמו בשבת, אם בשביל ישראל עשה אותה אסור להנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת וימתין בכדי שיעשה, והוא שלא יהיה הדבר בפרסום עד שידעו בה רבים שדבר זה בשביל פלוני (עושה) [נעשה] בשבת. ואם בשביל עצמו בלבד עשה מותר ליהנות ממנה בשבת. כיצד, גוי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל הדליק אסור. עשה כבש כדי לירד בו מן הספינה ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל [ואם בשביל ישראל אסור]. ליקט עשבים להאכיל לבהמתו מניח (בהמתו) ישראל [בהמתו] לאכול מהם. והוא שלא יהיה גוי מכיר אותו ישראל, שמא ירבה במלאכתו, נמצא עושה בשביל ישראל. וכן כל דבר שאפשר להרבות בו לא יהנה בו בשבת אלא אם כן אינו מכירו. אבל דבר שאין בו להרבות ולמעט, כגון נר וכבש, הואיל ועשה בשביל עצמו נהנה אחריו ישראל אעפ"י שהוא מכירו, לר"ם. הר"ם לא חילק במכירו בין בפניו בין שלא בפניו. והרב בעל השלמה כתב בפניו אסור שלא בפניו מותר אפילו במכירו. ונראה שכל זמן שעושה שלא בפניו אין ספק שמותר, שאינו עושה זה בשביל ישראל. ולזה לא הוצרכו הרי"ף והר"ם [לכותבו]. אבל בפניו בדבר שיש להרבות בשבילו אסור אם הוא מכירו, כמו שביארנו ברחבה. יש מי שמוכיח ממה שאמרו גוי שלקט עשבים לבהמתו מאכיל אחריו ישראל ובלבד שלא יאכילנה בידים אלא עומד בפניה ותלך ותאכל, יש [ללמוד] מכאן שכל דבר שאין בו משום מוקצה כגון עשבים לבהמה שאין מוקצה לבהמה אם עשאו הגוי בשבילו מותר לישראל, לפיכך גוי שאפה לעצמו בשבת מותר לישראל לאכול מאותו פת, והוא שיהיה ראוי לכוס שאין בו משום מוקצה. וכתב רבינו יעקב מה שאמרו גוי שמילא מים בשביל ישראל אסור, לא אסרו אלא כשמילא לבהמת ישראל מרשות היחיד לרשות הרבים שאסור ישראל לעשות כן, וגם לא יוכל להוריד בהמתו לשם להשקותה. אבל אם מילא מים להשקות לישראל, הואיל וישראל עצמו היה יכול לירד לבור ולשתות מימיו מותר. וכן אם מילא מים מן הנהר אפילו לבהמתו מותר, שהרי הוא יכול להוריד בהמתו לשם. וכן דעת הרב בעל המאור. והראב"ד כתב בין לו בין לבהמתו אסור בין מן הבור בין מן הנהר גזירה שמא יאמרו לו שימלא בשבילו וזה נראה עיקר. וכתב רבינו יעקב מה שאסר בעשבים שלקטן גוי להאכילן לבהמת ישראל, בד"א בעשבים שבאו מחוץ לתחום וישראל אין יכול להעמיד בהמתו שם או שבאו מעבר הנהר דרך ספינה ואין ישראל יכול להעמיד להוליך שם בהמתו, אבל אם לקטן במקום שישראל יכול להוליך שם בהמתו מותר. וכן דעת הרב בעל המאור, וביאר שאם לקטן במקום מפוזר שאין דרך להעמיד שם הבהמות לאכול אסור, אבל במקום מרעה מותר. והראב"ד כתב שבכל מקום אסור מן הטעם שכתבנו. וכן נראה. וגוי שעשה מלאכה בשבילו ובשביל ישראל אסור ליהנות ממנה ישראל. ויש מן הגדולים שכתב שגוי שליקט עשבים ומאכיל לבהמת ישראל אין צריך ישראל לומר לו אל תאכילנה, שאין המוקצה אסור לבהמתו, ואינו מצווה למונעה, וכן כתב רבינו יעקב. וכתוב בתשובת הגאונים שכל מה שאמרנו שאסור כשנעשה בשביל ישראל אינו אסור אלא לאותו ישראל הנעשה בשבילו, אבל ישראל אחר מותר. וכן דעת הר"ם והראב"ד. נפלה דליקה בשבת ובא נכרי לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו, וכן כל כיוצא בזה, לר"ם.
עיר שישראל וגוים דרין בתוכה והיתה בה מרחץ שמרחצת בשבת, אם רוב גוים מותר לרחוץ בה במוצאי שבת מיד, ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו חמין, שבשביל הרוב הוחמו. מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו חמין. וכן כל כיוצא בזה, לר"ם.
<h2>דף קנ.</h2>
הלוקח בית בארץ ישראל מותר לו לומר לגוי לעשות לו השטר בשבת, שאמירה לגוי שבות גזירה מדבריהם, ומשום יישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה. וכן הלוקח בית מהם בסוריא, שסוריא כארץ ישראל בדבר זה, לר"ם. יש מי שרצה להוכיח מכאן שאפילו בדבר שיש בו איסור תורה מותר לומר לגוי לעשות בשבת מפני מצוה, שהרי הכתיבה בשבת אסורה מן התורה ומותר לומר לגוי לעשות בשבת מפני יישוב ארץ ישראל, וכל שכן מפני המצוה [של מילה]. ויש מי שאמר שאין זה דומה לשאר המצוות, שמפני יישוב ארץ ישראל התירו דבר זה, מפני שאפשר שאם לא יקנהו היום לא יקנהו למחר ונמצא מפסיד יישוב ארץ ישראל וישבו נכרים בארצנו, אבל במצות מילה וכיוצא בזה אם [לא] יעשנה היום יעשנה למחר. ועוד שהרבה מצוות עשה אמרו חכמים לבטלם משום גזירה שמא יעשה בהם מלאכה, ואם נתיר לומר לגוי לעשות מלאכה שמא יבוא הוא בעצמו לעשות. ויש מי שאמר שמטעם זה מותר לגוי לעשות השטר בשבת, שאין לחוש בדבר זה שמא יעשנו הוא בעצמו, מפני שלא יאמינוהו על זה שאינו בקי בשטרותיהם.
ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת אעפ"י שעבר ומכין אותו מכת מרדות מותר ליהנות מאותה מלאכה לערב אחר שימתין בכדי שיעשו. ולא אסרו בכל מקום עד שימתין בכדי שיעשה אלא מפני דבר זה שאם תאמר יהא מותר מיד שמא יאמר לגוי לעשות (א)לו ונמצא הדבר מוכן מיד. וכיון שאסרו [עד] שימתין בכדי שיעשו לא יאמר לגוי לעשות, שהרי אינו משתכר כלום מפני שהוא מתעכב עד לערב בכדי שיעשה דבר זה שנעשה בשבת, לר"ם. דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו ביום השבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך [לדבר צורך] הרבה או מפני מצוה. כיצד אומר ישראל לגוי לעלות לו באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר, או סכין למילה, או מביא לו מחצר לחצר שאין ביניהם עירוב (ו)מים חמין להרחיץ בהם את הקטן או מצטער. וכן כל כיוצא בזה. לר"ם. ויש מן הגדולים שכתב שאם יש בדבר מצוה או קצת חולי מותר לומר לגוי לעשות [בשבת] אפילו בדבר שיש בו מלאכה. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. ומכאן הוכיחו קצת חכמי דורנו שמותר לומר לגוי להביא מים או דבר אחר ביום השבת ממקום (למקום) שאין בו איסור תורה מפני מצות עונג שבת. ויש מי שחולק בזה ואומר שאין דבר זה מותר אלא בדבר שיש בו מצוה מן התורה כמו מילה ושופר. וטוב להחמיר. ויש מי שאמר שאמירה לגוי בדבר שאין בו איסור תורה מותר ואפילו שלא במקום מצוה ולא במקום צער, מפני שאין זה אלא שבות דשבות. ולא נתברר לנו.
<h2>דף קנא.</h2>
מת שעשו לו גוים ארון וחפרו לו קבר בשבת או הביאו לו חלילין לספוד בהם, אם בצנעה ימתין בכדי שיעשו לו במוצאי שבת לקבר בו. ואם הקבר בסרטיא גדולה והארון על גביו וכל השבים והעוברים אומרים שזה שהגוים עושים עכשיו לפלוני הוא, הרי זה לא יקבר בו אותו ישראל עולמית מפני שהוא בפרהסיא. ומותר לקבור בו ישראל אחר, והוא שימתין בכדי שיעשה. וכן כל כיוצא בזה. וכתב הר"ם גוי שהביא חלילין בשבת למת אעפ"י שהביאם מצד החומה ימתין למוצאי שבת כדי שיבואו ממקום [קרוב ואח"כ יספדו בהן, שמא בלילה הביאם ממקום] אחר חוץ לחומה ובבוקר נכנס בהם. ואם ידע בודאי שממקום פלוני הביאום [בשבת] ימתין כדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת, והוא שלא יהיה הדבר בפרהסיא כמו שאמרנו, ע"כ. כתב הרב בעל המאור אפילו הביאום מחוץ לעיר מותר מיד למוצאי שבת ואין צריך להמתין כלל. [שאני] אומר שמא חוץ לחומה לנו ומן העיר הם. וכן נראה דעת הר"ם. ופסק הר"ם עיקר, וכן דעת רבינו חננאל והראב"ד. כתב הרב רבינו אשר מלוניל אפילו ידעו בודאי שבאו [החלילין ממקום רחוק אינו צריך להמתין אלא בכדי שיבואו] ממקום קרוב, וכן נראה [דעת] הראב"ד. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר שצריך להמתין כדי שיבואו מאותו מקום, וכן דעת בעל התוספות.
<h2>דף קנג.</h2>
מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום, והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו לו, ובמוצאי שבת יקח ממנו, אעפ"י שנתן לו שכר על זה, ואעפ"י שנתנו לו משחשכה מותר, מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר לו שישליכנו, ואם לא תתיר לו דבר זה שאין איסורו אלא מדברי סופרים, יבוא להביאו ביד, ויעבור על מלאכות שבתורה. בד"א בכיסו, אבל מציאה לא יתן לנכרי, אלא יוליכנה פחות פחות מארבע אמות, לר"ם. מלשון הר"ם שמענו שהולכה פחות פחות מארבע אמות קל מנתינה לנכרי. ועל דבר זה שאלו לו חכמי לוניל. והשיב להם שיותר הוא בצנעה בהולכה פחות פחות מארבע אמות, שאין צריך לא דבר אחר ולא איש אחר לסעדו. לפיכך לא נחוש שמא יעביר ארבע אמות. וכן כתב הרב בעל השלמה. כתב רבינו יעקב המתירא מפני אימת שלטון וכיוצא בזה מותר לו לטלטל ממונו, כדרך שהתירו במי שהחשיך לו בדרך. וכן כתב הר"ש בן אדרת. והר"ם בר נחמן כתב שלא התירו אלא בכיסו שהוא בידו, אבל להציל ממונו שאינו בידו לא התירו. תדע שבהדלקה לא התירו אפילו אמירה לגוי. וכן למי ששכח ארנקי מליאה מעות לא התירו לטלטלה אפילו על ידי ככר או תינוק. ויש מי שאמר שכל טלטול (אפילו) בביתו אסור, ואפילו בדבר שיש בו הפסד ממון. ולא התירו להוליך כיסו בדרך אלא כדי שלא יבוא לידי איסור תורה. אבל בביתו לא נתיר לו טלטול מפני הפסד ממון. שאין לחוש בדבר זה שאם לא נתיר לו טלטול יבוא לעשות מלאכה, אלא אם לא נתיר לו טלטול יתיאש מדבר זה. מה שאין לומר כן בכיסו שהוא בידו. ומטעם זה נראה, שלא התירו לומר לגוי בהדלקה כבה, שאם נתיר לו דבר זה יעמוד שם ויבוא הוא בעצמו לכבות, וכאשר לא נתיר לו דבר זה יתיאש מזה וילך לו.
